מתחילת השנה אנו עדים להתעוררות של מחאות חקלאים מכל קצוות אירופה. המחאה שהתחילה בהולנד, התקדמה לגרמניה ומשם התפשטה לצרפת וכמעט לכל מדינות היבשת היא מהעוצמתיות שראינו בשנים האחרונות.
תמונות של חקלאים מערימים ערימות של זבל על מוסדות מדינה, חוסמים כבישים, ומשבשים פעילות במרכזים הלוגיסטיים של רשתות השיווק הופצו בכל המדיות, לצד מסר ברור מהחקלאים: אם הדברים יימשכו כך, לא נצליח להמשיך להתקיים, ובלעדינו – אין לכם כלום.
את התסכול המצטבר של חקלאי אירופה ממצבם העגום ניתן לחלק לשלוש סיבות מרכזיות:
- דרישות רגולטוריות אדמניסטרטיבויות אינסופיות שמקשות על ההתנהלות השוטפת
כמות הניירת והדרישות הבירוקרטיות שהחקלאים באיחוד האירופי צריכים למלא הולכות ומתרבות. בסקר שעשו בצרפת יצא שבממוצע חקלאי מקדיש יום בשבוע למילוי ניירת אדמיניסרטיבית. מי שמכיר חקלאים, ויודע כמה עבודה נדרשת מהם בשטח, מבין כמה זה לא הגיוני. במקום להיות בשטח ולהתעסק בחקלאות הם צריכים להיות במשרד ולמלא ניירת אינסופית. יש חקלאים שהחליטו שהם מעדיפים לא למלא את הניירת גם אם זה במחיר של להפסיד את הסובסידיות שהם כה תלויים בהן, כי הם פשוט לא מסוגלים להתמודד עם זה.
גם בישראל העוסקים בדבר מעידים שהבירוקרטיה אליה הם נדרשים אינה סבירה, אינה מסונכרנת בין המשרדים השונים, ובעיקר מסורבלת. כל מי שרוצה לקדם יוזמה בתחום החקלאות או המזון בישראל נדרש לעמוד בדרישות רגולטוריות, שחלקן אף לא ידועות ליזם מראש, ומתוקשרות לו רק בביקורת של המשרד הרלוונטי, בה הוא נשלח לסבב תיקונים שהיה יכול להיחסך ממנו. חוסר הקואורדינציה בין המשרדים השונים מהם נדרש היזם לקבל אישור לפעילותו גם היא מגיעה לעיתים לשיאים קפקאיים והדוגמאות לא חסרות.
- דרישות סביבתיות מחמירות לצד תחרות לא הוגנת עם סטנדרטים כפולים
האיחוד האירופי מציב לעצמו מטרות שאפתניות בהקשר הסביבתי ומחוקק חוקים שמטרתם לאפשר לו להשיג אותן. והחוקים האלו באופן מתבקש מקשים ומייקרים את עלות הייצור של תוצרת חקלאית. למשל הדרישה להשאיר חלק מהמשטחים החקלאיים כלא יצרניים (מה שנקרא fallow land) כדי לאפשר את חידוש הקרקע – מביאה לכך שלחקלאים יש פחות תוצרת למכור ומכאן פחות הכנסות; הדרישה להפחית שימוש בחומרי הדברה ולאסור שימוש בחומרי הדברה המזיקים במיוחד לסביבה – מגדילה את הסיכון של החקלאים למזיקים ומגדילה את כוח האדם הנדרש מהם לניהול הפעילות החקלאית; והדרישה האוסרת על שימוש באנטיביוטיקה מניעתית במשקי החי– מחייבת אותם לשנות את ממשק הגידול מהבסיס.
הדרישות רבות ומתרבות והמכנה המשותף לכולן הן שהן מגדילות את עלויות הייצור והסיכון של החקלאי. החקלאים באירופה זועמים לא רק על הדרישות הרבות אלא ובעיקר על הסטנדרט הכפול המאפשר הכנסת תוצרת מתחרה שאינה עומדת באותם סטנדרטים בשערי האיחוד. למשל, העוף האוקראיני.
ב- 2022 בעקבות המלחמה באוקראינה, האיחוד האירופי התיר לאוקראינה כצעד סולידרי, לייצא לאירופה תוצרת חקלאית בפטור ממכס וללא מכסות. כך נכנסו לאיחוד תוצרת דגנים ועוף אוקראינים שנמכרים בפחות מחצי מחיר בהשוואה למתחרותיהן האירופאיות. החקלאים זועמים. הם ישמחו להפגין סולידריות עם האוקראינים, אך מתלוננים על צביעות וסטנדרטים כפולים של האיחוד ומוחים על כל שהסולידריות באה על חשבונם.
איך יכול להיות שאירופה שקבעה דרישות גידול מחמירות לעופות מתירה ומקדמת להכניס לשטחה תוצרת שלא גדלה בהתאם לפרוטוקולים המחמירים שהציבה לחקלאים שלה ומאפשרת שבירת מחירים ברמה שפוגעת בהם כה חזק?
כשמדברים על סטנדרטים כפולים, גם החקלאים שלנו בישראל נאלצים להתמודד עם תחרות לא הוגנת מול תוצרת מיובאת שלא הופקה בהתאם לאותן דרישות שהן נדרשים אליהן. בטח עולה לכם מיד בראש העגבניות מתורכיה. אבל מה עם הבשר המיובא מארה"ב? בישראל השימוש בזרזי גדילה הורמונליים במשקי החי נאסר בחוק כבר בשנות ה 90. בארה"ב, ברוב משקי הבקר עדיין נעשה שימוש בזרזי גדילה הורמונליים להאיץ את גדילת העגלים ובכך לחסוך בעלויות. אם השימוש בזרזי גדילה הורמונליים נאסר על המגדלים שלנו למה המדינה מתירה לייבא זאת לפה? ולא פחות חשוב, האם הצרכן מודע להבדלים האלו?
נושא התחרות הלא הוגנת, כשמצד אחד דורשים מהחקלאים לעמוד בחוקים מסוימים ומצד שני מאפשרים כניסה של תוצרת שלא עמדה בחוקים האלו היא בעייתית, ומרתיחה ומקוממת את החקלאים.
- חוסר משווע במאזן הכוחות בין החקלאים לתעשייה ולרשתות השיווק שמביא את החקלאים לקריסה כלכלית
רשתות השיווק באירופה נהיות יותר ויותר חזקות, הן אף מתאחדות ביניהן ויוצרות מרכזי קניות ושירותים יחד עם מתחרותיהן ליצירת קבוצות מגה חזקות עם כח עצום ומפעילות לחץ רב על הספקים. אפילו שחקניות חזקות מתקשות להתמודד מולן אז על אחת כמה וכמה חקלאים קטנים ובינוניים.
החקלאים נדחקים למכור בהפסד, לממן לרשתות מבצעי הנחות, לשלם להם תשלומים על שירותים שונים ומגוונים ובעיקר לא נחוצים. כל אלו מביאים לשחיקת הכנסות החקלאים שלא מצליחים להתפרנס ולהתקיים מעבודתם.
גם בארץ אנו רואים את מצוקת החקלאים מול רשתות השיווק השונות. פסילת סחורה על סיבות פעוטות, מחירי מכירה ברצפה שמקשים עליהם להתקיים, וכוחנות.
הסיבות למחאה הן עמוקות ודורשות שינוי מהותי בתעשיות החקלאות והמזון.
נסיים בנימה אופטימית ונזכיר שלכל אחד ואחת מאיתנו יש את הכוח והזכות לתמוך ולקדם חקלאות ישראלית, אחראית ומקיימת בפעולות הרכישה שלנו. זה אולי נשמע נאיבי, אך זה משנה מציאות. קניה ישירה מחקלאים, היא גם יותר רווחית לחקלאי, גם יותר מהנה, וגם אקט חינוכי חשוב לילדנו.
